ביטול בשעטנז: בהלכה קיימות אין ספור מקרים שמדברים על דיני ביטול. דינים אלו מדברים על מקרים שמיעוט חומר איסור מתערבב עם חומר מותר. למשל; עם ערבבו(בטעות) שתי חתיכות בשר כשרות אם חתיכת בשר לא כשרה, ואי אפשר לזהותם, הלא כשרה מתבטלת כי הרי היא מיעוט כלפי החתיחות הכשרות.

​

בדיני שעטנז אין בו את ההיתר של ביטול ואפי׳ יהיה זה בד של קילומטר צמר וחוט אחד של פשתן תפור בצד אחד של הבד, אפי׳ שהיחס ביניהם הוא ענק, כל הבד מהתחלה עד הסוף, נהפך לבד שעטנז ואסור להשתמש בו ללבישה או העלאה.

 

המקור היחיד לדיני ביטול בהלכות שעטנז קשור אך ורק לתהליך היצור קודם הטוויה. זאת אומרת, אם מערבבים סיבי טקסטיל ליצור חוטים, אם רובו של החוט לפני הטוייה הינו חומר סינטטי, אפי׳ שקיימות שם סיבי צמר, מ״מ התוצאה הסופית, שהוא החוט, יחשב כחומר סינטטי והצמר שבו מתבטל.

 

שני קצוות הבגד: לפעמים יש בגדים מחומר פרווה (לא צמר ולא פשתן) שדבוק בהם מצד אחד צמר ומצד שני פשתן בלי שב׳ הבדים האלו יגעו אחד בחברתה. השאלה היא, האם במקרה כזה יש בו איסור שעטנז או שמא מכיוון שבד הצמר לא נוגע בבד של הפשתן, אין בו איסור?. הרמ״א סובר שברגע שהתורה אמרה ״צמר ופשתים יחדיו״, הכוונה שיש חיבור ישיר, אבל במקרה הנ״ל שלא נוגעים ב׳ הבדים זו בזו, יהיה מותר. השלחן ערוך פוסק שמ״מ דינו של הבגד הוא שעטנז מכיוון שהבגד עצמו הינו כגשר המקשר בין ב׳ הבדים.

 

בגד מעל בגד: השלחן ערוך סובר שכשהתורה כתבה ״צמר ופשתים יחדיו״ הכוונה היא ברגע שהצמר והפשתן מחוברים ביחד על ידי תפירה, דבק, קשר וכדו׳, אבל אם אדם לובש בגד צמר מעל בגד פשתן או להיפך, מכיוון שאינם מחוברות, מותר ללובשם. מאידך, הרמ״א כותב שבמקרה שלא אפשרי להוציא את הבגד התחתון בלי להוציא קודם את העלין, אפי׳ שהם לא תפורים ביניהם, יש בהם דין שעטנז משום שנחשב כאילו הם מחוברים.

 

למשל; במקרה שאדם לובש גרב מצמר ונעל מפשתן, מכיוון שהוא דבר בלתי אפשרי להוציא את הגרב בלי להוציא קודם את הנעל, לפי הרמ״א אסור אבל לפי השלחן ערוך הוא מותר משום שהם לא דבוקים ביחד.

 

מדידת שעטנז בלי כוונת לבישה: האם מותר למדוד בגד שעטנז רק אם כוונתו לבדוק את המידה ובכוונתו להוציא את השעטנז לאחר הקניה? לפי השולחן ערוך אסור ללבוש בגד שעטנז אפי׳ אם כוונתו רק למדוד אבל לפי הרמ״א מותר.

 

הנאה משעטנז: איסור שעטנז כולל בתוכו רק לבישה והעלאה, אבל התורה התירה להנות משעטנז כגון לשבת מתחת אוהל מבד שעטנז ולהנות מצילה שאפי׳ שנהנה מהצל שיוצר בד השעטנז, מ״מ הבד לא מונח על גוף האדם ואינו מתכסה בו אלא הוא עומד במרחק רב והנהנה משעטנז הרי הוא מותר.

 

למכור שעטנז: חכמים אסרו למכור שעטנז אפי׳ לאינו יהודי ולא משום איסור הנאה אלא בגלל החשש שיגיע אותו פריט בסוף לידי יהודי ויהיה אפשרות שיכשל באיסור.

 

שעטנז בטלית או ציצית: לפי התורה, בגד שיש בו ד׳ כנפות ומחוייב בהטלת ציצית, מותר שיהיה בו שעטנז ומותר ללבשו ללא חשש איסור. מ״מ, כל זה לא נאמר אלא בזמן שהיה ברשותינו את פתיל התכלת, אבל היום שאין לנו תכלת, אי אפשר להשתמש בטלית או ציצית שמכיל שעטנז.

 

ללבוש ולהעלות על הגוף: ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״ (ויקרא יט). ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו״ (דברים כב). באיסור שעטנז קיימים שני איסורים שונים. אסור אחד הכתוב בספר דברים מדבר על איסור לבישה ואיסור שני הכתוב בספר ויקרא מדבר על איסור העלאה גם אם זה לא מלבוש. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאם הפריט מוגדר כמלבוש-״בגד״, האיסור כולל בתוכו את כל סוגי הבגדים גם אם מטרתם אינה לחימום או הגנת הגוף אלא רק לקישוט בעלמא, אבל אם הפריט אינו בגדר ״בגד״ אם כן קיים רק איסור העלאה על הגוף, ומימילא האיסור הוא רק לפריטים שמטרתם הינם לגונן או לחמם את הגוף אבל אם אינו מניחם על גופו כדי להתגונן או להתחמם, מותר להניח את אותם פריטים על בשרו אפי׳ שיש בהם שעטנז.

 

לדרוך, לשבת או לשכב על שעטנז: למרות שאיסור שעטנז נאמר על הנחתו על הגוף ולא מתחתיו, ובעקרון מדאורייתא מותר לשבת, לדרוך או לשכב מעל גבי שעטנז, מ״מ חכמים אסרו זאת ואפי׳ שיש 10 מצעים אחד על גבי השני, והתחתונה משעטנז, אסור לשכב, לשבת או לדרוך עליהם משום שחכמים גזרו שברגע שהוא יהיה מעל השעטנז עלולים סיבים להכרך עליו ולחמם אותו.

 

להוריד בגדי שעטנז מחבירו אפי׳ הוא עומד בשוק: ההלכה מחייבת אדם אדם הרואה את חבירו לובש שעטנז, למהר להוריד אותו מעליו היות שכל רגע שלובש שעטנז עובר על איסור דאורייתא. אם הבגד אסור מדאורייתא חייב להוריד אותו אפי׳ ברשות הרבים אבל אם הבגד אסור מדרבנן, יכול לחכות עד שחבירו יגיע לרשות היחיד כדי שלא יתבייש.

 

בהלכה הזאת כלול החיוב לדבר ולשנן לפני כל עם ועדה ולהזכיר להם את הלכות שעטנז ודקדוקיה כדי שחס ושלום לא יכשלו באיסור חמור של לבישת שעטנז.